<h1>אבודרהם הלכות ברכות</h1>
<h2>דף כג.</h2>
כתב הרב רבי אשר מלוניל, הא דמברכין, בין אניסא דרבים בין אניסא דיחיד, דוקא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם, או מדרך התולדות, כגון מעברות הים, ומעברות הירדן, והדומה להם, וכמר בריה דראבנא, דאתרחיש ליה ניסא, ונפק לה עינא דמיא בפקתא דערבות, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו עליו גנבים בלילה, ובא לידי סכנה, וניצל, וכיוצא בזה, אינו חייב לברך שעשה לי נס במקום הזה. ואם תאמר, והרי פורים, שהיה נס כמנהג העולם, ומברכין שעשה ניסים, ויש לומר, התם נמי יצא ממנהג העולם, מפני שני דברים, האחד, שבטל כתב המלך, והוא היפך דת פרס ומדי. והשני, שהרג קרוב לשמונים אלף מאימתו בעבור אהבת אשה אחת, ואין זה מנהג העולם וטבעו. ובחנוכה לאו משום מעשה דיהודית מברכין שעשה ניסים, אלא משום פך השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, שהיה כמעשה אליהו ואלישע, עד כאן.
<h2>דף קל.</h2>
וכן נהגו לעשות סעודה ביום המילה, ויש סמך לזה במדרש, שאומר (בראשית כ"א, ח') ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ביום ה"ג מל את יצחק, שעשה משתה ביום השמיני שנמול. וכן משמע בכתובות (ח' ע"א) שהיו עושים סעודה ביום המילה, דרב פפא סבר לברוכי שהשמחה במעונו, אי לאו משום דאיכא צערה דינוקא. וכן אמר דוד (תהלים נ', ה') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, ורבותינו ז"ל אמרו זו סעודת מילה, ומפרשים עלי זבח, זב ח', דם מילה שהוא זב לשמונה ימים. ופירש הרב רבי משה כהן, שהטעם בזה, שהקדוש ברוך הוא חפץ, כפי היות שאר כחות הנפש נמשכות ונגררות אחר הנפש המשכלת בעשיית המצות, ובדרישת החכמה, שיהיה להם חלק בשמחה אשר תגיע לנפש המשכלת בעשותה המצוה, או בהגיעהו לחכמה, וזה יהיה בעשותו סעודה במאכל ובמשתה. וכן אמרו ז"ל, כי כשאמר הקדוש ברוך הוא אל שלמה בחלום הלילה שאל מה אתן לך, ושאל החכמה והמדע, ונתנם לו, כאשר מבואר שם בפסוק, שאמר אחר כן (מלכים א ג', ט"ו) ויקץ שלמה והנה חלום ויעש משתה גדול לכל עבדיו. ואמרו רבותינו ז"ל (שיר רבה א') מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, עד כאן.
<h2>דף קלה.</h2>
גר שנתגייר מהול, וקטן שנולד מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית. וכתב רבינו האי, שאין צריך לברך על המילה, אלא אם כן נראית לתינוק שהיא ערלה כבושה.
<h2>דף קלז:</h2>
השער התשיעי לבאר ברכת המצות שאין להם זמן קבוע בשנה. וראיתי להתחיל בברכת מילה, מפני שהוא מצוה ראשונה שיתחייב בה האדם אחר צאתו מרחם אמו. ברכת מילה. חייב כל איש מישראל למול את בנו הנולד לו ביום השמיני, שנאמר (ויקרא י"ב, ג') וביום השמיני ימול בשר ערלתו. המל מברך קודם שימול ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה (שבת קל"ז ע"ב). ומחתך את הערלה, כל העור החופה את העטרה, עד שתגלה כל העטרה. ואחר כך פורע את העור, או הקרום הרך שלמטה מן העור, שמדובק על העטרה, בציפורן, ומחזירו עד שיראה בשר העטרה כולה. ואחר כך מוצץ את המילה, עד שיצא הדם ממקומו. והוא הדם המדולדל, כדי שלא יבא לידי סכנה. ולכך אמרו רבותינו ז"ל (שם קל"ג ע"ב) כל מהלא דלא מצץ מעברינן ליה. ואחר שמצץ נותן עליה אספלנית או רטיה וכיוצא בהן להרפא. ואחר כך נוטל ידיו ורוחץ פיו, כדי שיברך בנקיות אשר קידש ידיד מבטן, כי ידיו ופיו מלוכלכות מהמילה והמציצה. ומברך אבי הבן ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ויש אומרים להכניסו לברית בלמ"ד. וברכה זו נתקנה, מפני שהאב מצוה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה, לרמז שמהיום ואילך הם מוטלות עליו מצות אלו. יש אומרים, כי כשמל האב את בנו אינו חייב לברך להכניסו, שדי לו בברכת מילה, והראב"ד כתב בתשובת שאלה שמברך להכניסו, מפני שהאב חייב למולו, וזו הברכה היא על החיוב האב יותר מכל אדם כי ברכת מילה שוה היא לכל אדם, ואנו צריכין להפריש בין חיוב האב לשאר בני אדם, כתב הרמב"ם ז"ל, אם אין שם אביו, אין אחרים מברכין ברכת להכניסו. ויש שהורה שיברכו אותה בית דין, או אחד מן העם, ואין ראוי לעשות כן. והראב"ד השיג עליו, וזה לשונו, אמר אברהם מסתברא כמאן דאמר בית דין או מיוחד שבעם, ונהגו שהסנדקנס מברך, עד כאן. ופירוש סנדקנס, בעל הברית, שקורין בלע"ז פדרינו. וכתבו המפרשים, שאם אינו יודע אבי הבן לברך להכניסו, אחד מן העומדים שם מברך, ומוציאו, שכל הברכות אף על פי שיצא מוציא. ועונין העומדים שם, כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב כמו שאמרנו, וסדרם על זה הסדר, על שם דאמרינן (קדושין כ"ט ע"ב) לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה. והזכיר אחר כך מעשים טובים, אף על פי שהוא חייב במצות מיום שהוא בן י"ג שנה ויום אחד, מכל מקום אינו בן ענשין עד עשרים, וכבר היה בן שמונה עשרה לחופה.
ונהגו לעשות כסא לאליהו, ויש סמך לדבר בפרקי דרבי אליעזר (עיין שם פכ"ט) כשגזרו בימיו על הברית, ונתקנא לדבר, וברח לו, ויחבא במערה, ויאמר ה' לו מה לך פה אליהו, ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי (ישראל) [צבאות] כי עברו בריתך בני ישראל (מלכים א י"ט, י') אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, על מה שקנאת על המילה, כל זמן שיעשו את המילה תעיד עליהם שקימום, לפיכך מושיבין כסא למלאך הברית, שנקרא אליהו, שנאמר (מלאכי ג', א') ומלאך הברית אשר אתם חפצים (בו) הנה בא אמר ה' צבאות.
ואחר כך לוקח כוס של יין, ומברך תחילה בורא פרי הגפן, ויש אומרים, שצריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה, ורוב המפרשים אומרים שאינו צריך, ולזה הסכים הרב רבינו יונה. ואחר כך מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קידש ידיד מבטן (תוספתא ברכות פ"ו). ידיד זה יצחק, על שם אהבתו, והיה מקודש מבטן, שקודם שנתעברה שרה נתקדש אברהם במילה. ועוד, שנקרא שמו קודם שנולד, שנאמר (בראשית י"ז, כ"א) ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה וגומר. אקים נוטריקון אשר קידש ידיד מבטן. חק בשארו שם, פירוש, בבשרו שם חק של מילה. ואמר חק, שאין בה טעם ידוע לנו, אלא גזירת מלך. וצאצאיו חתם באות ברית קודש, פירוש וצאצאיו אחריו חתמם הקדוש ברוך הוא באות ברית זו שהיא של קודש, אות וברית כתוב במילה, וקרא לה ברית קודש, על שם (ירמיה י"א, ט"ו) ובשר קודש יעברו מעליך, והוא נדרש במנחות (נ"ג ע"ב) על המילה, ורבינו תם פירש אשר קידש ידיד מבטן זה אברהם אבינו, שנקרא ידיד, שנאמר (שם) מה לידידי בביתי. חק בשארו שם, זה יצחק, וצאצאיו חתם באות ברית קודש, זה יעקב ובניו, דבני בנים הם צאצאים, כמו (ישעיה כ"ב, כ"ד) הצאצאים והצעיפות, בניא ובני בניא. והנה השלשה אבות נזכרים כאן. והפירוש הראשון עיקר, על כן בשכר זאת, פירוש, בשכר המילה. אל חי חלקנו צורנו. אמר אלו השמות, על שם (תהלים פ"ד, ג') ובשרי ירננו אל אל חי, ומילה עבודת הבשר היא, ואמר חלקנו צורנו גבי שאר, על שם (שם ע"ג, כ"ו) כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. צוה להציל ידידות, על שם (ירמיה י"א, ט"ו) מה לידידי הנאמר לאברהם, ועל שם (שם י"ב, ז') נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. זרע קודש, על שם (ישעיה ו', י"ג) זרע קודש מצבתה. שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו. פירוש, מגיהנום, שכל מי שהוא מהול אינו נכנס לגיהנום, כמו שנאמר בזכריה (זכריה ט', י"א) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. ברוך אתה ה' כורת הברית, על שם (נחמיה ט', ח') וכרות עמו הברית. ומצאתי בתשובת שאלה להרמב"ם, שהוא גורס על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד צורינו צוה כצוית לקדושים להציל ידידות שארנו משחת. ומפרש שם, בשכר המילה חזר אל חי חלקנו לעד, כמו שכתוב גבי מילה (בראשית י"ז, ז') והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים וגומר. ואחר כך שואל מאת השם ואומר, אתה צורינו צוה להציל ידידות שארנו משחת, ורצה לומר ידידות על הנפש, שהיא חביבה מן הכל, וענין כשצוית לקדושים חסר אשר, ורצה לומר כאשר צוית לקדושים, ודומה לו בשגם בשכבר. כך פירש הרמב"ם ברכה זו. אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו, שנקרא שמו פלוני, כי הרבה ניסים ונפלאות נעשו לו כשנולד, כמו שפירשנו בברכת אשר יצר בחכמה, וגם היום אין לו כי אם שמונה ימים שנולד, ושופכין את דמו במילה, לפיכך תקנו להתפלל עליו לשם, שיקימהו לאביו ולאמו וירפאהו. ואמר קיים, על שם (תהלים קי"ט, כ"ח) קיימני כדבריך. ישמח האיש ביוצא חלציו, על שם (מלכים א ח', י"ט) כי אם בנך היוצא מחלציך. ותגל האשה בפרי בטנה, על שם (דברים כ"ח, י"א) בפרי בטנך, כאמור ישמח אביך וגו', ונאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו', (יחזקאל ט"ז, ו'). ב' דמים דם פסח ודם מילה.
ומה שאומר ואומר לך בדמיך חיי ב' פעמים, לרמז שזוכה על ידי המילה לשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, כמו שפירשנו למעלה. ונאמר זכר לעולם בריתו וגו' (תהלים ק"ה, ח'), ואומר אשר כרת את אברהם וגו' (שם ק"ה, ט'), ויעמידה ליעקב לחק וגו' (שם ק"ה, י'), ואומר פסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (שם קל"ו, א'), על שם שמילה נקראת טוב, כדאמרינן במסכת סוטה (י"ב ע"א) ותרא אתו כי טוב הוא (שמות ב', ב'), שנולד מהול, וזהו הודו לה', כי בעבור המילה אנו ניצולין מדינה של גיהנם, כמו שאמרנו. ואם היה זה התינוק יתום בין מאביו בין מאמו, אומר במקום אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה, תשתלח אסותא דחיי ודרחמי מן קדם מארי שמיא, לאסאה ית רביא הדין, ויתקרי שמיה פלוני, ויתסי כמה דאיתסיאו מיא דמרה על ידי משה במדברא, וכמיא דיריחו על ידי אלישע, כן יתסי בעגלא ובזמן קריב, כאמור ואעבור עליך ואראך וגו', כמו שכתוב למעלה, ובסדר רב עמרם ורבינו סעדיה כתוב נוסח בקשה זו. הרב רבי מאיר מרוטנבורק היה נוהג לעמוד כשמלין התינוק, והביא ראיה, ממה שנאמר (מלכים ב' כ"ג, ג') ויעמוד כל העם בברית. ועוד מדאמרינן התם, העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית וכו'. וכתב רב צמח גאון בתשובת שאלה, היכא דליכא אלא אומנא דמהיל וגברא דתפיש ליה לינוקא, מברך על המילה, דהיכא דאיפשר בעשרה עביד, והיכא דלא אפשר מברך בפחות מעשרה. ונוהגים להתפלל בבית אבי הבן ביום המילה. ובאישביליא נוהגין להוסיף לכבוד אבי הבן הודו לה' קראו בשמו. ואין נופלין על פניהם, וגם אין אומרים יענך ה' ביום צרה, מפני שהוא יום שמחה לאבי הבן, ולא יום צרה. וכן הוא אומר (תהלים קי"ט, קס"ב) שש אנכי על אמרתך. ובמקום תפילה לדוד אומרים שיר המעלות אשרי כל ירא ה', שמדבר מענין הבנים, ובטלטולה אין משנים שום דבר מסדר היום, אלא אחר תפילה לדוד אומרים שיר המעלות אשרי כל ירא ה' בלבד. ולקמן בברכת נשואין אבאר כי הוא יותר טוב מנהג אישביליא. ונהגו כשמכניסין הילד למקום הועד למולו, אומר המוהל בקול רם ברוך הבא, והעם עונין בשם ה', והטעם, ברוך הנמול לשמונה ימים, כמנין הבא.
ומנהג כשאומר ואומר לך בדמיך חיי נותן באצבעו מן היין על שפת התינוק, והטעם, משום דאמרינן במדבר סיני רבה (שמות ל"ב, כ"ז) שימו איש חרבו על ירכו, משה מל, ואהרן פורע, ויהושע משקה, פירוש, לפי שכל אותם ארבעים שנה לא היו מולים במדבר, מפני טורח הדרך, ומפני שלא נשבה רוח צפונית, ועכשיו שהיו עומדים ליהרג, לא רצו משה ואהרן שיהרגו בלא מילה, ובלא קבלת מצוה, ולכך היו משה מל, ואהרן פורע, ויהושע משקה אותם עפר העגל שעשו, כמו שנאמר (שם שם, כ') ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, ואמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה מ"ד ע"א) שבדקן כסוטות, ואותה השקאה היתה להם בשעת מילה ופריעה למות ולא לחיים, ואנו אומרים השקאה זו של שעת מילה והפריעה יהיו לחיים, ולא כאותה של יהושע.
כתב אבן הירחי, נהגו בצרפת להביא ספל מלא חול ועפר, וטומנין שם את חתך המילה, ויש סמך לדבר בפרקי דרבי אליעזר (פכ"ט) כי ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעים, משום עינוי הדרך, וכשהיו מוהלין היו נוטלין אותה ערלה וטומנין אותה בעפר, מאותה שעה ואילך היו נותנין את הערלה בעפר. ויש סמך לחול (בראשית ל"ב, י"ג) ושמתי את זרעך כחול הים, ולעפר (שם ל"ב, י"ג) ושמתי את זרעך כעפר הארץ. ובאלו הארצות נהגו לשים חתיכת הערלה בסיד כתוש היטב.
וכתב הרי"ף, המל את הגרים מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים, ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', ברוך אתה ה' כורת הברית. המל את העבדים מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים, ולהטיף מהם דם ברית, שנאמר (בראשית י"ז, י"ג) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, שאלמלא דם ברית וכו'. נראה מדבריו שאין לברך בשניהם ברכת על המילה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל, והטעם מפני שברכה זו במקום על המילה היא, אבל בעל הלכות גדולות ורב עמרם כתבו, המל את הגרים ואת העבדים מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, ואחר המילה יברך ברכה אחרת, למול את הגרים, ולמול את העבדים. וכן היה דעת הרא"ש. ונשאל בעל הלכות גדולות, המל את העבדים, אחד מברך או שתים, והשיב המל מברך על המילה. וצונו למול את העבדים כולל במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואם היה הגר או העבד גדול בשעת המילה, צריך לכסות ערותו בשעת הברכה. יש אומרים, כי ברכה זו אינה צריכה כוס, ויש אומרים כי טעונה כוס, והוא הנכון.
